🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'" — כתוב אצל משה רבנו. חז"ל דרשו: "וָאֶתְחַנַּן" בגימטריה חמש מאות וחמש עשרה — משה רבנו התפלל לקדוש ברוך הוא חמש מאות וחמש עשרה תפילות להיכנס לארץ ישראל. והגמרא במסכת ברכות מספרת שהתפילה עזרה, והקדוש ברוך הוא אמר לו: "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה", וראה משם את ארץ ישראל. אך במה בדיוק עזרה התפילה, אם בסופו של דבר משה רבנו לא נכנס לארץ בגופו?
בשני מקומות בתורה אנו רואים אריכות מיוחדת בענייני תפילה: אצל אברהם אבינו, שהתפלל על סדום, "וַיִּגַּשׁ" בתפילה, האריך בה; וגם כאן, אצל משה רבנו, שחז"ל דרשו "וָאֶתְחַנַּן" — עניין של ריבוי תפילה, חמש מאות וחמש עשרה תפילות. ועם כל זה, מה שאנו רואים בעינינו הוא, שהם לא קיבלו בדיוק את מה שביקשו. הרי אברהם אבינו ביקש להציל את סדום, והעיר נהפכה בכל זאת. וגם משה רבנו ביקש להיכנס לארץ ישראל בגופו, ולא זכה לכך — רק עלה על ההר וראה. איך אנחנו מבינים את זה? ובפרט שכתוב: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" — הקדוש ברוך הוא קרוב לתפילות שלנו, וכמו שאנו אומרים ב"אני מאמין" — שהקדוש ברוך הוא הוא היחיד שאפשר להתפלל אליו. ובכל זאת, בואים לכאורה מקרים שבהם אדם מתפלל ואינו נענה — ואדרבה, מצינו אצל שלמה המלך שכתב שכאשר יבוא הגוי לבית המקדש ויתפלל, ומה שהוא מבקש יינתן לו — ואם לא יקבל כמבוקשו, יאמר שהקדוש ברוך הוא אינו שומע תפילתו. מה שאין כן היהודי, שאם מבקש ואינו נענה, תולה זאת בעוונותיו. אם כן, לכאורה, הגוי קרוב יותר לקבלת תפילתו מהיהודי?
אלא זה כמו משל: יש מישהו בעל יכולת רבה, ומישהו מנדנד אותו, מבקש ממנו, "תן לי, תן לי, תן לי". אם זהו אדם שאוהב אותו ויודע שזה יזיק לו — לא משנה כמה יתחנן, הוא לא ייתן לו. אבל אם זהו איש זר, שאין לו שום קשר אמיתי עמו — יעזוב אותו, אפילו אם זה לא טוב לו, ובלבד שיפסיק להטריד — כך שביקש, כך יקבל. וזהו הפירוש: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל כַּה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" — אצל הקדוש ברוך הוא, עם ישראל הוא עם קרוב, שאנו תמיד קרובים אליו. הקדוש ברוך הוא בוחן את התפילות שלנו — ואם הוא רואה שזה טוב לנו, הוא נותן לנו; ואם זה לא טוב לנו, הוא שומר את התפילה. וכוח התפילה עדיין מגיע — רק לבן אדם, במקום אחר.
אצל אברהם אבינו, שהתפלל להציל את סדום, כתוב בספרים: אף שסדום לא ניצלה, מן ההצלה ההיא — הצלת לוט — יצאה רות המואבייה, ממנה יוצא זרע המלוכה, מלך המשיח, דוד המלך ושלמה המלך. כלומר, תפילות אברהם אבינו עזרו — לא לדבר הגשמי המיידי, להציל את סדום — אלא לדבר הרוחני, הגבוה יותר: לגאולה העתידה ולמלך המשיח.
וכן אצל משה רבנו: כותב האור החיים הקדוש, בשם ספרי המקובלים, שכוחו של משה רבנו, בכך שעלה להר העברים והסתכל אל ארץ ישראל, הכניס את פנימיות הקדושה בעם ישראל, עד סוף הגלות — נתן להם כוח לגאולה. דבר פנימי ורוחני, שהיה כל מטרת עלייתו של משה רבנו — לעזור לעם ישראל. וכוחו של משה רבנו נמשך בכל דור ודור, כל המנהיגים של עם ישראל שואבים מכוחו, עד סוף כל הדורות.
כך אדם המתפלל לקדוש ברוך הוא, צריך לדעת שהוא קרוב אליו, שהוא אוהב אותו ורוצה בטובתו, וכל תפילה ותפילה שהוא מתפלל — אין תפילה שחוזרת ריקם. התפילה תמיד עוזרת, ועוזרת לאדם — אם לא כמו שהוא רואה בעיניים בשריות, אזי בדבר אחר. "טוֹב ה' לַכֹּל" — הקדוש ברוך הוא טוב לכל, ואוהב את כולם, וכולו רחמים, וגומל חסדים טובים תמיד לעמו ישראל.